איך להתמודד עם כאב ולוותר על הסבל - שיחה עם שרית אמיתי
* מספיק כואב, לא צריך גם לסבול * זו נקודת המוצא של השיחה שקיימתי עם שרית אמיתי, מאמנת בכירה ואחת הנשים שהשפיעו עלי הכי הרבה בשנים האחרונות. דיברנו על איך להתמודד עם כאב, איך לתמוך באדם אחר שחווה כאב, על הדבר הפשוט שיכול למנוע את הסבל, ולמה היא כל-כך מאמינה באימוץ נקודת מבט חומלת כלפי עצמנו.
סבתא שלי הייתה הראשונה להסביר לי את ההבדל בין כאב לסבל. וההסבר שלה היה כזה:
"אם מישהו כואב לו משהו, אז כואב לו. אי אפשר לשנות את זה, זה חלק מהחיים. אבל אם הוא אומר 'אוי, כמה כואב לי', אוי למה דווקא לי, אוי כמה קשה לי, אוי הלוואי שזה לא היה ככה'. אז הוא סובל.
השבוע קיימתי שיחה עם שרית אמיתי. על איך להתמודד עם כאב בלי לסבול.
משרית, שמלווה אותי כמאמנת עסקית ואישית כבר הרבה שנים, למדתי להסתכל לא רק על הסבל שלי, אלא גם איך להתייחס לסבל של הסובבים אותי, ומה ניתן לעשות כדי לעזור להם להתגבר על הסבל. "הכאב הוא בלתי נמנע", היא אומרת, "אבל ברגע שאנחנו לא מקבלים אותו אז מתחיל הסבל שלנו".
בעוד שאני (דנה) מאד רוצה לעזור לאנשים 'להתגבר' על הכאב והסבל, לראות את הפן החיובי ולאמץ חשיבה חיובית, שרית אומרת "אני לא מאמינה בחשיבה חיובית כמפחיתה סבל, במקרה כזה. כשמישהו מנסה לאמץ חשיבה חיובית ולא מקבל את גזירת הגורל ומתחיל 'להתווכח' עם המציאות, אז מתחיל הסבל שלו.
מי שכואב לו כי חווה אובדן, נשבר לו הלב, התאכזב מאד או אפילו אם יש לו כאב פיזי, לא יעזור אם ננסה לומר לו כמה זה 'לא נורא', או שיש דברים גרועים יותר, או אם ננסה להמעיט בתחושת הכאב. הכאב כואב, נקודה"
מה כן אפשר לעשות כדי להתמודד עם כאב ולהפחיתו?
"אם את רוצה לעזור או לתמוך במישהו שכואב לו, את צריכה קודם כל להבין לליבו. להגיד לו שאת רואה/מבינה שכואב לו, שקשה לו עכשיו ולשאול אותו מה יכול להקל עליך?, מה יתמוך בך? או לֽמה אתה זקוק כרגע?"
שרית מסבירה שלמוח האנושי יש יכולת למצוא את התשובות, אבל הוא צריך שמישהו ייתן לו את הפקודה להתחיל 'לחפש'. "לאנשים שחווים סבל אין את הפניות הרגשית לשאול את עצמם את השאלות האלה, הם עסוקים בלהדוף את הכאב ואת כל המשמעויות שלו. אבל כאשר מישהו אכפתי שואל את השאלה, המוח שלהם באופן אוטומטי מתחיל, כמו מנוע גוגל, לסרוק את האפשרויות, ולמצוא תשובה".
ולמה אנשים נזקקים? לפעמים אדם זקוק לחיבוק, לפעמים למישהו שיגיד 'אני מבין', לפעמים לתשומת לב, לפעמים לעזרה פיזית ולפעמים למשהו חומרי.
לתמוך במקום להתרחק
אנשים שחווים סבל עסוקים פעמים רבות לא רק באירוע הכואב, אלא גם מאשימים את עצמם במצב, מרגישים רגשות אשמה, מבקרים את עצמם ביד קשה, או מענים את עצמם על כך ש'עדיין קשה להם' ו'כבר עבר מספיק זמן וזה לא עובר לי' או "איך הגעתי למצב הזה".
שרית: "הרבה פעמים דווקא אנשים בסביבה הקרובה לא יודעים מה לעשות ואיך לדבר, ודווקא הם משמיעים את קולות הביקורת. 'די, תפסיק כבר, תחזרי לעצמך, תחשבי בהיגיון, תחשוב חיובי, אל תחשוב כאלה מחשבות שליליות, צא מזה' וכדומה. זה ממש לא מה שהם צריכים בתקופה הזו, זה רק מגביר את הסבל שהם גם כך חווים".
שרית ממליצה להימנע מגישה ביקורתית כזו, שלא מקבלת את הכאב הבלתי נמנע ומנסה להילחם בו. "אי אפשר לקבוע בשביל אף אחד כמה זמן צריך לכאוב, אבל אני יכולה לומר שברגע שמקבלים את קיומו ושואלים "מה יעזור לך להרגיש טוב יותר"? "מה יתמוך בך"? ופשוט נותנים לתשובות להגיע, אז אפשר לחיות לצד הכאב, בלי לסבול".
אשמה, ביקורת עצמית או קורבנות הם 'תוספים' לכאב, שאותם אפשר למנוע.
איך העובדה שמקבלים את הכאב יכולה למנוע את הסבל?
הפניית תשומת הלב אל מה שקורה בתוכנו והיכולת להבחין בין הכאב הבלתי נמנע, לבין הסבל שאותו ניתן למנוע, היא הפתרון.
"לא צריך הרבה יותר מאשר לשים לב", אומרת שרית, ויש לה גם דוגמה אישית.
"לפני כמה שנים טסתי לניו-יורק אחרי הרבה שנים שרציתי להגיע לשם. ממש חלמתי איך אני הולכת בשדרה החמישית ובעוד כל מיני אתרים מעניינים בעיר, אבל כבר ביום הנחיתה גיליתי שכנראה בגלל הטיסה, אני עם כאבים חזקים ברגל. במשך שלושה ימים הלכתי והתבאסתי. גררתי את עצמי ברחובות מבוקר עד ערב, וריחמתי על עצמי שכואב לי, ולמה דווקא עכשיו, ואיזה באסה לי. פשוט לא הסכמתי לקבל את המציאות. והמציאות הייתה שאני בניו-יורק ושיש לי איזו בעיה ברגל ושפשוט כואב לי!
רק אחרי שלושה ימים, כשהגעתי למלון מותשת, כאובה ועצבנית, הבנתי שאני סובלת. והסבל שלי הוא לא רק כתוצאה מהכאב, אלא בעיקר כתוצאה מכך שאני לא מוכנה להודות שעכשיו, במצב שלי, זה מיותר ולא נכון לגרור את עצמי בכל הרחובות של ניו-יורק כפי שתכננתי לעשות. הבנתי שאני צריכה תוכנית אחרת, שמותאמת למה שקרה לי. ורק מאותו הרגע, כשהתאמתי את הקצב של הטיול לכאב שלי ולמה שהייתי מסוגלת, יכולתי ליהנות. נהניתי אמנם מדברים אחרים, אבל נהניתי. זה לא אומר שהכאבים הפסיקו, עדיין כאבה לי הרגל, אבל כבר לא סבלתי כל-כך".
הנסיעה לניו יורק זו דוגמא של אירוע מיוחד, אבל הדוגמאות הן יומיומיות. למשל, תכננתי לעשות דברים מסוימים היום וקמתי חולה, או שלא ישנתי טוב בלילה ואני עייפה ואני לא מסוגלת לעשות את מה שתכננתי.
התסכול הוא הכאב. הסבל הוא המאבק בזה.
"ברגע שנקבל את זה שזה באמת מתסכל לתכנן ואז לגלות שדברים משתבשים, ושזה טבעי שנרגיש אכזבה שכך הם פני הדברים, אז נוכל לשאול את עצמנו את השאלה – אז מה יכול לתמוך בי? ולעשות חישוב מסלול מחדש, כשהכאב נלקח בחשבון".
לבחור בסבל זה לא "ללמוד לקח"
כשאני מתבוננת סביבי, אני רואה שהרבה אנשים ששוקעים בסבל, מרגישים שגם הוא בלתי נמנע. קשה לצאת מהמלכודת הזו של הלקאה עצמית, שנראית במבט ראשון כמו תוצאה בלתי נמנעת, הנובעת מטעות שנעשתה.
ניקח לדוגמה אדם שעשה טעות ובעקבות כך פוטר או שנאלץ לסגור את העסק. במקום לקבל את המציאות הכואבת, הוא מלקה את עצמו ואכול רגשות אשמה. במצבים כאלה יש לפעמים תחושה שהאשמה הזו היא ה'עונש', שזה ממש הכרחי להרגיש אשמים ולהרגיש רע, כחלק מהסקת המסקנות ולימוד הלקח. אבל שרית משוכנעת שדווקא אימוץ נקודת מבט חומלת היא הפתרון.
"אנחנו בדרך כלל מאד קשים עם עצמנו. אני משתדלת בכל סיפור שמספרים לי למצוא את נקודת המבט החומלת, כי אני מאמינה שרק ממנה אפשר לצמוח".
משמעות הסבל
איך להתמודד עם כאב? מלבד נקודת מבט חומלת ומנוע החיפוש שבתוך הראש שלנו, יש עוד משהו שיכול לעזור, ואת זה גילה ויקטור פרנקל גם במצבים הכי בלתי נסבלים הידועים לאנושות – במחנות הריכוז. והמשהו הזה הוא 'מציאת משמעות'.
או כמו שניטשה אמר – מי שיש לו 'למה' מספיק גדול, יכול לשאת כמעט כל 'איך'.
"המשמעות היא לא עניין של נכון או לא נכון", אומרת שרית. "זה לא משהו שאפשר לומר עליו אמת או שקר. המשמעות שאנחנו מייחסים לכאב היא אישית והיא בעצם אמונה. לאו דווקא אמונה דתית. אם יש לנו אמונה שהכאב הזה שאנו חווים יש לו משמעות בעלת חשיבות, בין אם אנחנו יודעים כבר עכשיו מהי ובין אם אנחנו עדיין לא יודעים, אז בהחלט יהיה לנו קל יותר להתמודד עם הכאב".
איך מוצאים משמעות בכאב?
אפשר לפתח את האמונה הזו, להחליט עליה או לחפש לה 'הוכחות'. אם למשל מישהי חלתה בסרטן והיא מחליטה שהסרטן הגיע 'כדי להגיד לה משהו', היא תסתכל סביבה ותחפש מה הסרטן בא לומר לה. וכאשר היא תחפש, היא תמצא.
זו יכולה להיות אמונה ספציפית עבור מקרה ספציפי – כמו האמונה שהקורונה הגיעה לחיינו כדי להפחית את הזיהום הסביבתי, או כדי להזכיר לנו את חשיבות המשפחה וכדומה – וזו ויכולה להיות גם אמונה כללית, ש"הכל קורה לטובה".
שרית: "יש אנשים שמאמינים שכל דבר קורה מסיבה מסוימת וקורה בסופו של דבר לטובתנו, ושגם אם אנחנו עכשיו לא יכולים לראות את זה, במשך הזמן נבין. האמונה הזו מאפשרת להם למצוא משמעות בכאב ולהצליח לחיות אתו או להתמודד אתו ללא סבל".
בסיום השיחה שרית סיפרה לי כי להפתעתה, רוב המתאמנים שלה, למרות שחוו מכות קשות מאד כתוצאה ממשבר הקורונה, מצליחים לראות את הצדדים החיוביים שהיא הביאה לחייהם. רבים מהם ציינו את ההזדמנות להיות יותר עם המשפחה והילדים, את ההאטה בחיים ואת הדברים הטובים שבעבודה מרחוק, כהשלכות חיוביות שהם שמחים עליהן, לצד הכאב שהם חווים כתוצאה מהשלכות אחרות.
לקריאת מאמרים דומים:
איך להרגיש טוב גם בתקופות קשות
אייך להתמודד עם כאב.
אשמח לקבל במייל תגובות לפוסט / מאמר זה!
אם יש לכם סדנה או הרצאה בתחום ההתפתחות האישית אוו טיפול עצמי ו-well-being, מוזמנים לכתוב אלי דנה שבת
shabat.dana@gmail.com